"כי ברע הוא" - דבר תורה לפרשת כי תשא

על עגלי זהב ונחמות חומריות אחרות. לקריאה הקליקו כאן.

דבר תורה לפרשת תצווה

PikiWiki_Israel_34561_Breastplate_on_the_front_of_the_central_Sephardic.JPG

על חושן המשפט הצבעוני שלובש הכהן הגדול כמסמל את המחויבות שלו לכל שבטי ישראל.

בפרשת השבוע, "תצווה", מתוארים בגדי הכהנים לפרטי פרטים,

בין התיאורים הטכניים, מסתננות משמעויות ורמזים.

אחד הפסוקים היפים בעיני בפרשה שלנו מתאר את חושן המשפט שאהרון הכהן (וכהנים אחריו) לובשים על ליבם. שמות כ"ח פסוק כ"ט:

"וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹ֠ן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט

עַל־לִבּ֖וֹ

בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי־ה'תָּמִֽיד"

הכהן הוא המנהיג הרוחני של עם ישראל. הוא האדם שבעולם כוהני, עומד הכי קרוב לקדוש ברוך הוא.

כשהוא בא אל הקודש, כתוב שהוא נושא את החושן עם השמות "לזיכרון לפני ה'".

כלומר, הוא עומד לפני השם, לבוש בחושן, ומתעוררות כמה שאלות:

1. למה הוא לובש שמות של שבטי ישראל?

2. כתוב "לזיכרון"? מהו הזיכרון הזה? מי צריך לזכור, ומה הוא צריך לזכור?

בפסוק הבא (שם, ל') כתוב:

"וְנָתַתָּ֞ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים

וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י ה'

וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹ֠ן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י ה' תָּמִֽיד"

 

כאן יש איזה דגש שקצת מתעלמים ממנו – בשני הפסוקים מוזכרת המילה "משפט".

בפסוק הראשון – חושן המשפט. בפסוק השני – משפט בני ישראל.

אגב, גם המילים "אהרון" ו-"לב" מוזכרות שלוש פעמים בתיאור הקצר הזה.

כלומר, יש כאן איזה שהוא אלמנט רגשי, הכהן נושא את שמות בני ישראל, ואת משפטם על לוח ליבו.

יש הסבר של ספורנו שאומר שכשהכהן הגדול ניגש לפני אלוהים, הוא לובש את שמות העם לזכרון לפני ה' תמיד שיזכור ה' זכותם ויפקוד את בניהם לשלום בזכותם:

לפי ספורנו, הסיטואציה של עבודת הכהן היא סיטואציה של משפט. משפט שהקב"ה עורך לעם – יקבל את הקורבן שלהם או שלא? ימחל להם או שלא?

אז למה "משפט בני ישראל"? כמו שהיום היינו אומרים "משפט דרעי" או "משפט דרייפוס" להבד – שם המשפט על שם הנאשם.

אם כך, כשהקדוש ברוך הוא רואה את הכהן הגדול מקריב לו קורבן, וכתוב על לבוש הכהן את שמות בני ישראל, הזיכרון הוא ניסיון להזכיר לקדוש ברוך הוא – תזכור, אלה בני ישראל שלך, העם שלך, תזכור את הזכויות שלהם ותמחל להם.

על זה אפשר לשאול את השאלה שרלוונטית לכל תפילה ומצווה שאנחנו מקיימים – באמת הקב"ה צריך שנזכיר לו? הרי אם אדם חטא וחוזר בתשובה – הקב"ה רואה מיד והכל... מה הטעם במעשים הדתיים שלנו בכלל?

מכאן אפשר ללכת לכיוון השני – שהתזכורת היא לכהן הגדול, ואולי גם לעם כולו. כשהעם רואה את הכהן עם החושן וכתובים עליו כל שמות השבטים, כל הקבוצות בליגה של העם היהודי, עם הצבעים המיוחדים לכל קבוצה, כל אחד מעם ישראל רואה קצת מעצמו בכהן הגדול. ואז זה זיכרון לעם – הכהן הזה שהולך לעבוד עכשיו את השם ולהקריב – בשבילכם הוא מקריב. הוא הכהן הגדול שלכם. יש פה אמירה פוליטית חברתית על המעמד של הכהן, ותזכורת גם לכהן הגדול עצמו: אתה לא כהן רק של הקב"ה, אתה לא משרת רק של הקב"ה, אלא אתה כהן ומשרת של כל עם ישראל. כשאתה מוריד את העיניים למטה ורואה את לוח ליבך – יש שם את השמות והצבעים של כל שבטי ישראל.

כאן אולי אפשר לדמיין, שהיה נחמד אם היו לראשי הממשלה, לשרים, לחברי הכנסת ולשופטים שלנו תליונים קטנים כאלה של חושן צבעוני, שהיו מזכירים גם להם שהם שייכים לכל עם ישראל, על כל הצבעים שלו, על כל קשת הדעות שלו.

כי אפילו הכהן הגדול הראשון, אהרון, היה קודם כל בנאדם שכנראה היה צריך נדי פעם את התזכורת הזאת, שהמנהיגות שלו אינה בזכות אלא בחסד, שהיא שירות לכל עם ישראל, ושהוא שייך לכולם.

שבת שלום.

הרב יוסף